אתר היכרויות תובע 10,000 שקל מגולש ששיקר לגבי גילו: "לא הכל מותר באינטרנט"

מאת: גלעד גרוסמן

עושים סדר ברשת? אתר היכרויות באינטרנט יגיש היום לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה תקדימית להוצאת צו מניעה נגד גולש, רק מפני ששיקר לגבי גילו. בעלי האתר גם תובעים פיצויים על סך 10,000 שקל בשל הפרת חוזה ופגיעה במוניטין.

על פי כתב התביעה, שיוגש באמצעות עו"ד רון טורקלטאוב, נרשם הגולש באתר ההיכרויות alpha.org.ilלפני כחודשיים. כל משתמש באתר נדרש למלא את פרטיו האישיים, בהם שם, מקצוע, כתובת ומספר תעודת זהות.

באותו עמוד גם חותם המשתמש על הצהרה משפטית, שלפיה כל הפרטים שמילא נכונים.
על פי התביעה, בעת שמילא את פרטיו כתב הגולש שהוא בן 33. שבוע וחצי לאחר מכן יצאה אחת ממנויות האתר לפגישה איתו, וגילתה לתדהמתה שגילו האמיתי הוא בעצם 40. המנויה התלוננה לפני מפעילי האתר, סיפרה להם שנגרמה לה עוגמת נפש והודיעה שהיא שוקלת להפסיק להשתמש באתר ושתימנע מלהמליץ עליו לחבריה.

מפעילי האתר ביקשו מהגולש שישלח להם עותק של תעודת הזהות שלו, כדי לוודא את גילו, והבהירו שאם תלונתה של המנויה שקרית הם ימצו איתה את הדין. אולם על פי התביעה, האיש לא נענה לבקשתם ורק השיב: "אתם מוזמנים למחוק את הכרטיס שלי מהאתר". האתר שכר בלש פרטי, שגילה שגילו של הגולש הוא באמת 40.

בדף הבית של האתר נכתב שמדובר ב"קהילת היכרויות סגורה" שחבריה "עוברים הליך מיון והתאמה לפני כניסתם והרשמתם למערכת. במשך חודשים ארוכים עמלו פסיכולוגים ואנשי מקצוע על גיבוש עקרונות המיון במטרה לבצע את התהליך באופן ההולם, הראוי והרלוונטי ביותר", גם בתביעה נכתב שהאתר הוקם "במטרה אחת עיקרית לאפשר לקהל לקוחות איכותי אי של יציבות, ביטחון ואמת, בים השקרים הסוער המאפיין את רובם של אתרי ההיכרויות באינטרנט".

לטענת התובעים, "דבר המרמה נפוץ בין קהל לקוחותינו כאש בשדה קוצים", ובעקבות זאת "נוצר משבר אמון חריף, שמו הטוב של האתר נפגע והוא גם איבד חלק מלקוחותיו", לכן מבקשים מנהלי האתר מבית המשפט להעניק צו מניעה שיאסור על הגולש להיכנס לאתר ולגרום להם נזקים נוספים. נוסף לכך הם תובעים, כאמור, 10,000 שקל כפיצויים.

"לעתים מזומנות מדי מנוצל אופיו האנונימי של האינטרנט כדי ליזום התקשרויות רומנטיות המבוססות על שקרים מודעים ומפגיעים, הכל בחסות ההרגשה כי באינטרנט הכל מותר", נכתב בתביעה. "ובכן, לא הכל מותר ואסור שהכל יהיה מותר, ואמירת אמת – במיוחד בנסיבות שבהן חושף אדם את נפשו – חייבת להיות קו מנחה בל יעבור גם באתר היכרויות".

התביעה התקבלה רק בחלקה, בין היתר מכיוון שהלקוח לא מסר את כל הנתונים לעו"ד

מאת: נורית רוט

בית המשפט המחוזי בירושלים חייב בשבוע שעבר את עו"ד יעקב פודים לשלם ללקוחו כ-600 אלף שקל בגין רשלנות מקצועית.

הלקוח, יעקב אוהבי, טען בתביעה כי פודים ייצג אותו בהסכם שבמסגרתו קיבל מקבלן, עמו ביצע עסקת תיווך, נכסים כגון שתי דירות בפרויקט של הקבלן. פודים, לפי הנטען, לא העיר את תשומת לב הלקוח להיעדר בטוחות לכספו מלבד שטרי חוב, ובסופו של דבר, לנוכח העובדה שלא היו רשומות לטובתו הערות אזהרה, לא הצליח לגבות את החוב שהיה חייב לו הקבלן.

פודים, שיוצג על ידי עו"ד יוסף ארנון, טען בין השאר כי לא היה מעורה בפרטי המשא ומתן, ולכן לא חלה עליו חובת זהירות כלפי הלקוח, וכן כי התריע על היעדר בטוחות בנוסח ההסכם שהועבר לעיונו, אך הלקוח התעלם מהערותיו. לחם חוקו של עו"ד

השופט יוסף שפירא קבע כי פודים אמנם העיר הערות להסכם, אך לא התייחס לנושא הביטחונות. "נושא כה קרדינלי, בבחינת לחם חוקו של עורך דין העוסק בתחום החוזים בנושאי המקרקעין, הוא נושא הבטחת קבלת הנכס, בין שניתן בתמורה ובין שניתן במתנה. בעניין זה, כאמור, כשל הנתבע", קבע השופט.

השופט הוסיף כי גם בהנחה שפודים סבר כי המקרקעין נשוא ההסכם משועבדים לבנק, היה עליו לייעץ ללקוח לדרוש ביטחונות טובים אחרים, אך הוא התעלם מהנושא בכללותו, ואף לא הבהיר ללקוח כי אין ביכולתו לבדוק את הנתונים הנדרשים לצורך חוות דעתו.

בסופו של דבר קבע השופט כי ללקוח אשם תורם של 75%, בין השאר בשל כך שלא מסר לפודים את כל הנתונים והתעלם מהערתו בקשר לאפשרות שהקבלן לא יוכל לבצע את ההסכם. פודים חויב בפיצוי בסך כ-574 אלף שקל, וכן בחלק מהוצאות המשפט ושכר הטרחה של בא-כוח הלקוח, עו"ד רון טורקלטאוב, בסך 35 אלף שקל. (א 7445/05)

מאת: יצחק דנון

עו"ד רון טורקלטאוב המשמש כמנהל עיזבון המנוח, יעקב חסונה, הגיש לבית המשפט המחוזי בת"א כתב תביעה בסדר דין מקוצר בסך 10.8 מיליון שקל נגד רכבת ישראל.

לטענתו, במארס 2003 הודיעה לו הרכבת על כוונתה לתפוס חזקה בנכסי המקרקעין באיזור לוד שבבעלות העיזבון. בסופו של מו"מ בין הצדדים הוסכם, כי הנתבעת תשלם בגין זכויות החכירה של העיזבון במקרקעין נוספים ששטחם 16,624 מ"ר סך של 60 אלף דולר לדונם. בנוגע למקרקעין שלעיזבון זכויות בעלות בהם וששטחם כ-40 אלף מ"ר, תתבצע עסקת חליפין על-פי העיקרון של דונם תמורת דונם.

התובע טוען כי, התשלום עבור זכויות החכירה במקרקעין ששטחם 6,650 דונם שולם בחסר של כ-1.79 מיליון שקל ואילו בנוגע למקרקעין שלעיזבון זכויות בעלים בהם לא שלמה הרכבת את הסכום שנקבע, של 60 אלף דולר לדונם, וסה"כ סכום של 2.4 מיליון דולר.

בתביעה נאמר, כי מדובר במצב דברים בלתי נסבל ובלתי נתפס במדינת חוק לפיו חברה ממשלתית נוהגת כאחרון התגרנים בשוק ואינה עומדת בהתחייבויותיה על-פי הסכם.

רכבת ישראל טרם הגישה בקשת רשות להתגונן.

ת"א (רמלה) 4585/06 – גרבר בוריס נ' יצחק שימיאנוב ואח'שלום רמלה

ת"א (רמלה) 4585/06
גרבר בוריס
נ ג ד
1. יצחק שימיאנוב
2. מירב ג'אן

בית משפט השלום רמלה
[13.03.2008]

כבוד השופט זכריה ימיני

בשם התובע – עו"ד קופלר סיגלית
בשם הנתבעים – עו"ד טורקלטאוב רון

פסק-דין

השאלה העומדת לדיון היא האם יש להיעתר לבקשת התובע ולצוות עליהם לסגור את המספרה אשר הם או מי מהם מנהלים בחנות 8-A במרכז המסחרי ברחוב שמחה הולצברג 16 ברמלה.

כללי:
בעלי הדין:
התובע הינו הבעלים או הזכאי להירשם כבעלים של חנות 10-A (להלן-"חנות 10") במרכז המסחרי ברח' שמחה הולצברג 16 ברמלה (להלן-"המרכז המסחרי").
הנתבע 1 (להלן-"הנתבע") הינו הבעלים או הזכאי להירשם כבעלים של חנות 8-A (להלן-"חנות 8") במרכז המסחרי.
הנתבעת 2 (להלן-"הנתבעת") הינה ספרית במקצועה, ובכל המועדים הרלוונטיים לתביעה היתה עובדת כספרית בחנות 8.

זכויות הצדדים בחנויות:
ביום 23.7.03 רכש התובע מאת חב' סולל בונה בע"מ (להלן-"הקבלן") את חנות 10. בסעיף 15.8 לחוזה הרכישה נכתב כדלקמן:
"הקונה יהיה רשאי להשתמש ביחידה אך ורק למטרה המותרת עפ"י התב"ע ולא למטרה אחרת, והכל בהתאם להוראות התב"ע ולהיתר הבניה. P

בנוסף, מוסכם בזה כי לחברה הזכות לייעד יחידות באגף המסחרי לשימושים ספציפיים לפי שיקול דעתה ולשווקן בהתאם. הקונה מתחייב בזה בהתחייבות בלתי חוזרת ובלתי ניתנת לביטול כי הוא לא ישתמש ביחידה ולא יאפשר למי מטעמו או במקומו להשתמש ביחידה באופן שיתחרה באותן יחידות המיועדות לשימושים ספציפיים כפי שייקבעו כאמור ע"י החברה."

ביום 2.3.04 רכש הנתבע 1 את חנות 8 למטרת סלון כלות. הנתבע לא צירף את העתק חוזה הרכישה לתצהירו, כך שאין אנו יודעים מה היו תנאי החוזה והאם נאסר על הנתבע לנהל בחנות 8 עסק שאינו סלון כלות.

ביום 19.6.05 חתמו התובע והקבלן על חוזה לפיו התובע מייעד את החנות לניהול מספרה (להלן-"חוזה הבלעדיות"), והחל מיום החתימה על חוזה הבלעדיות, לא ישווק הקבלן נכסים אחרים במרכז המסחרי לניהול מספרה. בחוזה הבלעדיות התחייב התובע כי ישתמש בנכס אך ורק למטרת מספרה. בסעיף 11 לחוזה הבלעדיות נכתב כדלקמן:

"הקונה מצהיר כי ידוע לו שטרם חתימת נספח זה מכרה החברה נכסים במרכז המסחרי לרוכשים שונים, ולגביהם לא נקבעה בלעדיות. לפיכך הקונה מאשר כי לא תהיה לו כל תביעה ו/או טענה מכל סוג ומין שהוא כנגד החברה אם מי מאותם רוכשים יפעיל בנכס שלו עסק מסוג העסק נשוא נספח בלעדיות זה. התחייבות זו הינה מעיקרי נספח זה."

בסעיף 17 לחוזה הבלעדיות נכתב כדלקמן:
"רשימת העסקים והשימושים אש לגביהם הוענקה בלעדיות ע"י החברה לפני חתימת נספח זה מצורפת בזה ומהווה חלק בלתי נפרד מנספח זה"
בנספח נכתב כי לחנות 8 הוענקה בלעדיות לניהול עסק של סלון כלות.

תביעת התובע:
הנתבעים החלו לנהל בחנות 8 מספרה בנוסף לסלון הכלות. לכן הגיש התובע את תביעתו זו למתן צו מניעה. אמנם התובע הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני, אך בקשה זו נדחתה.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והתיק נקבע להוכחות.
ביום 19.9.07 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמות עובדתיות כדלקמן:
1) בסלון הכלות סופרו גם נשים שאינן כלות, כאמור בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעםגב' מירב ג'אן;
2) למספרת התובעים אין רשיון עסק – עניין הרלוונטי בקשר עם התביעה ייבחן במסגרת הסיכומים;
3) ככל שייקבע כי אין הסדר כובל וככל שייקבע שאין רלוונטיות לעובדה שאין רשיון עסק לעסק של התובע, בקשר עם הסעד המבוקש, יינתן צו המורה כי בסלון הכלות יסופרו כלות בלבד.

לאור הסכמה זו ביקשו ב"כ בעלי הדין להגיש את סיכומיהם,ללא חקירת העדים.

סיכומי הצדדים:
ב"כ הצדדים מיקדו את סיכומיהם בשתי שאלות בלבד, והן:

1) משמעות העובדה שאין לתובע רשיון לניהול עסק. ב"כ התובע צירפה אישור מעירית רמלה, שגם לעסק של הנתבע אין רשיון לעסק. המדובר בהגשת ראיות בשלב הסיכומים, ללא הסכמת הצד שכנגד וללא קבלת רשות מבית המשפט. על כן, אין בכוונתי להתייחס כלל לראיה הנוספת שצורפה לסיכומי התובע.;
2) האם ההסדר שבין התובע לבין הקבלן הינו הסדר כובל. יש לציין שטיעונו של הנתבע שאין הסדר כובל יכול לשמי כבומרנג לגבי עסקו, שגם בעלי עסקים אחרים יכולים לפתוח במרכז המסחרי סלון לכלות.

דיון ומסקנות:
בסיכומי ב"כ הצדדים לא מצאתי כל התייחסות לשאלה האם בכלל חלה ההגבלה על הנתבע שלא לנהל בחנות 8 עסק מסוג מספרה.
בסעיף 11 לחוזה הבלעדיות נכתב במפורש שהתובע מצהיר כי ידוע לו שטרם חתימת נספח זה מכר הקבלן נכסים במרכז המסחרי לרוכשים שונים, ולגביהם לא נקבעה בלעדיות. לפיכך התובע מאשר כי לא תהיה לו כל תביעה ו/או טענה מכל סוג ומין שהוא כנגד הקבלן אם מי מאותם רוכשים יפעיל בנכס שלו עסק מסוג העסק נשוא חוזה הבלעדיות.

כפי שציינתי לעיל, הנתבע רכש את חנות 8 לפני שנחתם חוזה הבלעדיות.
בסעיף 17 לחוזה הבלעדיות נכתב שלחנות 8 ניתנה בלעדיות לניהול עסק לסלון כלות. בסעיף 17 לא נכתב שבעלי החנויות המפורטים בנספח לחוזה הבלעדיות התחייבו שלא להפעיל בחנויותיהם עסקים אחרים מאלה שלגביהם קיבלו בלעדיות מאת הקבלן.

ייתכן מאד שהנתבע חתם על חוזה בלעדיות זהה לזה של התובע, אך בעניין זה אנו חיים מחומר הראיות המצוי בתיק בית המשפט, ולא על סמך השערות. משלא הומצאה לבית המשפט מערכת ההסכמים שחתם הנתבע עם הקבלן, לא ניתן ללמוד את מערכת ההתחייבויות של הנתבע כלפי הקבלן, והשפעתם על בעלי הדין עצמם.

משלא הוכיח התובע שחלה על הנתבע החובה שלא לפתוח מספרה בחנות 8, נשמט הבסיס לתביעה, וממילא מתייתר הצורך לדון בשאלות אותן העלו ב"כ הצדדים בסיכומיהם.

פיצול סעדים:
בבש"א 2900/06 ביקש התובע היתר לפצל את סעדיו.
לאור התוצאה אליה הגעתי בפסק דין זה, אני דוחה את בקשת התובע לפיצול הסעדים.

סוף דבר:
אשר על כן, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, כדלקמן:
1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
2) שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום ו' אדר ב' ה'תשס"ח – 13 במרץ 2008 בהעדר הצדדים ובאי כוחם.

מראה מקום:
ת"א (רמלה) 4585/06 – גרבר בוריס נ' יצחק שימיאנוב ואח' . תק-של 2008(1), 23766

ת"א (ראשון-לציון) 2151/06 – עו"ד אירית פרייס, כונסת נכסים ואח' נ' צפניה נתןשלום ראשון-לציון

ת"א (ראשון-לציון) 2151/06
1. עו"ד אירית פרייס, כונסת נכסים
2. צביה מזרחי
3. רות מזרחי
4. סימה פריזנטי
5. ורדה שיר מזרחי
נ ג ד
צפניה נתן
בית משפט השלום ראשון-לציון
[05.03.2008]
כבוד השופט שוורץ אורן
בשם התובעות 2-5 – עו"ד אירית פרייס
בשם הנתבע – עו"ד טורקלטאוב רון

פסק דין

הרקע לתביעה:
1. עניינה של התביעה שלפניי היא בפינוי וסילוק ידו של מר צפניה נתן (להלן: "הנתבע") ממבנה בן חדר אחד בשטח של כ- 16 מ"ר (להלן: "המבנה"). המבנה הינו מחסן שעבר שיפוץ והוסב למגורים.
המבנה מצוי בשטח מקרקעין שברחוב שלמה המלך 7, בראשון לציון הידועים כגוש 5025 חלקה 11 (להלן: "המקרקעין"). פרט למבנה, מצוי במקרקעין גם בית מגורים, בו התגורר אלי מזרחי ז"ל (להלן: "המנוח"). הנתבע מתגורר במקרקעין למעלה משמונה-עשר שנים.
משנפטר המנוח, נתקבלו זכויות המנוח במקרקעין אצל התובעות, זאת לאחר התדיינות בבית המשפט לענייני משפחה. בהמשך, עתרו התובעות לפינויו של הנתבע מהמקרקעין ומכאן התביעה שלפניי.

טענות התובעות:
2. התובעות הינן בעלות הזכויות במקרקעין לפי פסק דין של בית משפט לענייני משפחה מיום 18.5.04.
3. הנתבע הוא שוכר המתגורר מספר שנים במבנה המצוי במקרקעין.
4. הנתבע שכר את המבנה מאת המנוח, עת היה בחיים, מבלי שחתמו בניהם על הסכם שכירות לאור חברותם קודם לכן.
5. התובעות, המעוניינות לממש את זכותן בנכס, פנו לנתבע לשם עיגון שכירות המבנה בהסכם וזאת בכפוף להתחייבותו לפינוי המבנה בהתראה של חודשיים.
6. הנתבע סירב לחתום על הסכם שכזה בטענה כי המנוח נתן לו את הבטחתו כי יוכל לגור במבנה עד אחרית ימיו.
7. נוכח סירובו של הנתבע, עותרות התובעות ליתן צו כנגד הנתבע לפינויו מהמבנה ולחייבו בתשלום דמי שכירות עד ליום הפינוי בפועל. כמו כן מבקשות לחייבו בהוצאות משפט.

טענות הנתבע:
8. התובעות אינן הבעלים של הנכס ולכן יש לדחות תביעתן זו.
9. הנתבע הוא בעל רשות בלתי הדירה בתמורה להתגורר במבנה:
א. הנתבע מתגורר בשטח הנכס כ- 18 שנים וזאת, בכפוף לרשותו של המנוח ותשלום שכר דירה חודשי בשיעור של כ- 1000 ₪.
ב. המנוח נתן לנתבע הבטחה כי הוא יוכל להתגורר במבנה במשך כל חייו של הנתבע בתמורה לתשלום 20,000 ₪ ולתשלום שכר דירה חודשי.
ג. הנתבע שילם מכיסו את עלות השיפוץ, כולל שכרו של האדריכל אשר תכננן את עיצוב המבנה.
10. עוד טוען הנתבע כי המנוח, בסמוך לפטירתו, מסר לבתו, רותי מזרחי (להלן: "רותי"), בנוכחותו, פתק המורה לה לקבוע לנתבע "דמי מפתח" על מנת להבטיח את מגוריו במבנה כל חייו.
11. על כן, טוען הנתבע, כי אין לתובעות את הזכות לפנותו מן המבנה למשך שארית חייו.
12. בדיון שנערך לפניי העידו:
מטעם התובעות – התובעת 2- רות מזרחי (בתו של המנוח) ודוד מאור (אחי המנוח).
מטעם הנתבע – הנתבע- צפניה נתן, אברהם הרצוג (שכנו וחברו של המנוח), יואל חן (קבלן שהעסיק את הנתבע והיה שכנו של המנוח), אלי בן דוד (אדריכל ושכנו של המנוח) ושרון שרעבי (שכנה ומכרה של המנוח).

דיון:
13. טענת ההגנה המרכזית של הנתבע הינה, שהמנוח הבטיח לו כי יוכל להתגורר במבנה למשך שארית חייו. על כן, לנוכח השקעות כספיות שהשקיע בנכס, הוענקה לו רשות בלתי הדירה להישאר ולהתגורר בנכס לכל ימי חייו.
14. התובעות מכחישות קיומה של הבטחה כאמור.
לטענתה של רותי [סע' 9 ל-ת/1], המנוח מעולם לא הבטיח לנתבע מגורים בביתו לכל החיים. לטענתה, המנוח חזר בפניה מספר פעמים על כך שהנתבע אצלו באופן זמני. עוד טענה, כי בשנת 1997 אף אמר לה המנוח כי אם תעבור לגור אצלו הוא יוציא את הנתבע "מהבית".
15. עד נוסף מטעם התובעות הינו אחי המנוח, מר דוד מאור (להלן: "מר מאור"). מר מאור ציין שבית המנוח היה פתוח לכל מיני אנשים "נדכאים וחלכאים", ביניהם הנתבע. לטענתו, מעולם לא שמע את המנוח נותן לאחד מהם לגור אצלו למשך כל חייהם והנתבע אינו שונה מהם [סע' 8 ל-ת/3].
16. הנתבע חזר בתצהירו [סע' 22 ל-נ/1] על הטענה בדבר ההבטחה שנתנה לו מאת המנוח. הנתבע תיאר כיצד המנוח אמר לו, כי הוא מעוניין לדאוג לעתידו ומאחר והנתבע שיפץ את המבנה על חשבונו, הוא מסכים שהנתבע יגור במבנה כל ימי חייו.
17. לחיזוק גרסתו זו של הנתבע, העידו מטעמו מספר מכרים המשותפים לו ולמנוח:
העיד לפניי מר אברהם הרצוג (להלן: "מר הרצוג"), שהציג את עצמו כמי שהיה חברו הטוב ושכנו של המנוח במשך כ- 30 שנה. מר הרצוג העיד ששמע מפי המנוח שהוא רוצה שהנתבע יגור במבנה עד סוף ימיו:
"אני שאלתי את אלי מה הוא רוצה לעשות …
שאלתי מה קרה עם צפניה והוא אמר שעד סוף ימיו יישאר בבית, והוא אמר את זה גם לרותי. אני מתכוון שהוא אמר עד סוף ימיו של צפניה שהוא יישאר בבית. אני שמעתי את זה באוזניים שלי …"
[פר' עמ' 13 ש' 18-20]
18. עדות נוספת לעניין זה ניתנה לפניי על ידי הגב' שרון שרעבי (להלן: "גב' שרעבי"), אשר גרה בשכנות למנוח מגיל 15 ומכירה אותו מני אז. גב' שרעבי העידה שהמנוח אמר לה שהוא דואג לעתידו של הנתבע ומעולם לא אמר כי אם יקרה לו משהו הנתבע יאלץ לעזוב את המבנה:
"… באחד הימים אני ישבתי אצל המנוח בבית, אמרתי לאלי מה אתה לוקח מהנתבע כסף, לא הוא אמר מה פתאום, אני דואג לו שיהיה לו לעתיד, הוא חסך לו את זה. מעולם הוא לא אמר שהנתבע יצא באיזה שהיא דרך. הוא מעולם לא הזכיר את זה שאם יקרה לו משהו הנתבע יצטרך לעזוב."
[פר' עמ' 26 ש' 1-4]
19. מר יואל חן, הקבלן שהעסיק את הנתבע בזמן שהתגורר אצל המנוח, העיד כי כאשר שאל את המנוח עד מתי הנתבע יוכל לגור במבנה הוא ענה לו "עד המוות של צפניה" [פר' עמ' 16 ש' 22-23].
20. גם מר אלי בן דוד, אדריכל בן השכונה, אשר הכיר את המנוח והנתבע מילדות, אישר כי לפי הבנתו את כוונת המנוח והנתבע, התכוון המנוח ליתן את הנכס לנתבע לצמיתות [פר' עמ' 19 ש' 30-31]. הרקע לכך היה מערכת היחסים הקרובה בין השניים:
"היו יחסים ביניהם כמו אב לבן, אלי לא ידע איך להפוך את המחסן לדירה ולתת לו, הם באו להתייעץ איתי. ….הוא רצה להפוך את זה למגורים כדי לתת לצפניה, הוא הרגיש קירבה רבה לצפניה. זה מה שהוא אמר לי."
[פר' עמ' 19 ש' 5-8]
21. מערכת היחסים הטובה והקרובה בין המנוח לנתבע, אשר התגוררו ביחד שנים רבות (למעלה משמונה-עשר שנים), חזרה ונזכרה בכמה מהעדויות. וכך תיאר מר הרצוג בעדותו את יחסיו הקרובים של הנתבע עם המנוח:
"… הנתבע טיפל במנוח, הם ישנו ביחד, את השוק הם עשו ביחד, הוא ידע טוב ערבית, הוא טיפל בו."
[פר' עמ' 12 ש' 27-28]
יחד עם זאת, את יחסי התובעות עם המנוח, תיאר מר הרצוג כיחסים מרוחקים: "את הבנות מעולם לא ראיתי אצל המנוח" [פר' עמ' 12 ש' 25]
22. תיאור דומה מסר מר חן בעדותו: "ולפי היחסים שראיתי הבנתי שאלה יחסים כמו אב ובן" [פר' עמ' 16 ש' 4-5].
23. לעומת זאת, רותי טענה בתצהירה [סע' 8 לת/1], שהמנוח גר בשכנות להוריו של הנתבע. לאחר גירושיו, המנוח נתן לו קורת גג מתוך רחמים. מאוחר יותר השכיר לו את המבנה. היא ציינה שהמנוח כלכל, הלין בביתו ומידי פעם נתן דמי כיס, לכל מיני "מסכנים ואומללים" ובכך הסתכמו גם יחסיו עם הנתבע. גרסה דומה, באשר ליחסי המנוח והנתבע, מעלה מר מאור בתצהירו [סע' 8 לת/2]. יחד עם זאת, בעדותו, מודה מר מאור כי בכל התקופה בה גר הנתבע אצל המנוח הוא מיעט לבקר אותו:
"… בתקופה שהנתבע היה אצלו בבית אני כמעט שלא ביקרתי שם…
אבל אני לא יודע מה היו היחסים שלו עם הנתבע, לא הייתי במצב הזה."
[פר' עמ' 9 ש' 21-23]
24. במחלוקת זו שבין הצדדים אני מעדיף את גרסאות עדי הנתבע.
ראשית, התרשמתי מעדים אלה (אבי הרצוג, יואל חן ואבי בן דוד) לטובה. אני נותן אמון בגרסאותיהם. מדובר בעדים שאין להם אינטרס במחלוקת שבין הנתבע לתובע, והתרשמתי שצו מצפונם הוא שהנחה אותם להעיד לפניי.
שלושת העדים הללו, תארו את המנוח במילים חמות, כמי שהיו ביחסי ידידות או עסקים עימו. כל העדים הללו תיארו את מערכת היחסים הקרובה בינו לבין הנתבע. במערכת יחסים קרובה זו, יש כדי להסביר את רצונו של המנוח לאפשר לנתבע לגור במבנה, למשך כל חייו של הנתבע.
25. לעומת זאת, אחיו של המנוח, דוד מאור, לא היה עימו בתקופה בה התגורר עימו הנתבע. מדובר בתקופה ממושכת של כשמונה-עשר שנים. על כן, אינני רואה לנכון להעניק משקל גבוה לעדותו.
אשר לעדותה של רותי, שהכחישה את הבטחת המנוח לנתבע, הרי שלה יש אינטרס ישיר בפינויו של הנתבע מהקרקע, דברים שעלו מסעיף 12 לנספח י' לתצהירה, שם הבהירה בנחרצות את עמדתה לפינויו של הנתבע על מנת למנוע את מכירת ביתו של בנה.
יתר על כן, התרשמתי כי היחסים הטובים שהיו בין רותי לנתבע נתערערו מאוד על רקע העדות שמסר הנתבע בדיון בבית המשפט לענייני משפחה, עדות שסייעה מאוד לאלמנה של המנוח לזכות במחצית הזכויות במקרקעין. מטעמים אלה, כמו גם מהאופן בו התרשמתי מעדותה, אינני רואה לנכון לייחס משקל גבוה לעדותה.
26. הנתבע מעלה בתצהירו טענה נוספת לפיה המנוח כתב, בסמוך לפטירתו, פתק שמסר לרותי ובו נכתב :"תעשי לצפניה דמי מפתח ותביאי לו העתק" [סע' 29 לנ/1]. הנתבע הסביר שהוא זוכר בפירוש מה היה כתוב בפתק הואיל ורותי הראתה לו את הפתק.
27. רותי התייחסה בעדותה לפניי לטענה זו והכחישה קיומו של פתק זה:
"ש. אני אומר לך שהיו פתקים שבהם אביך ז"ל אישר לנתבע זכות של דיירות מוגנת?
ת. שהוא יוכיח אותה למה אני, אבי לא נתן לי פתקים כאלה. לא היו אצלי פתקים כאלה."
[פר' עמ' 7 ש' 3-4]
28. הפתק האמור אינו בנמצא ולא הוצג לפניי. עם זאת, התובעות הציגו לפניי 2 פתקים אחרים [נספח ב לכתב התביעה] שכתב המנוח על ערש דווי. בפתקים הורה המנוח לרותי, שהנתבע ישלם דמי שכירות בסך 200 דולר כולל מיסים וחשמל, החל מחודש אפריל. וזה נוסח הפתק הראשון כפי שהובא במקור (תוכן הפתק השני דומה):
"רותי לכו לרוחמה שתמלה את הטפסים וצפניה ידג שמאפריל הוא צריך לתת לך כל חודש 200 דולר כולל חשמל ומיסים עיריה כל 10 לחודש." [כך במקור – א.ש.]
29. סכום זה מתיישב עם עדותו של הנתבע לפיה שילם למנוח מידי חודש 800 ₪:
"…הוא אמר לי לבוא לגור אצלו, אני אמרתי לו שבחינם אני לא מוכן לגור אצלו, לא רוצה לגור בחסד, הוא אמר שאשלם לו. היום על פי מה שאני מבין הוא השוויץ שהוא חוסך לי את הכסף. אני שילמתי לו 800 ₪ לחודש."
[פר' עמ' 20 ש' 25-27]
30. חיזוק לטענה זו ניתנה מפי הגב' שרעבי אשר העידה שראתה את הנתבע נותן למנוח 800- 1000 ₪ מידי חודש [פר' עמ' 27 ש' 1-7]. וכן על פי דבריו של מר חן שהעיד כי המנוח אמר שהנתבע משלם לו 1,000 ש"ח לחודש [פר' עמ' 18 ש' 11].
31. רותי ציינה בתצהירה [סע' 9-11 לת/1], שהנתבע לא היה הראשון לשכור את המבנה. לטענתה, המבנה שופץ והושכר תחילה לאדם בשם הרשקו דוד (להלן: "מר הרשקו") ורק לאחר מכן עבר לידי הנתבע. בין תחלופה זו של השוכרים, לא נעשה כל שיפוץ. בעדותה, חזרה רותי על טענה זו, אך הסבירה שלא הצליחה לזמן את מר הרשקו לעדות לשם תמיכת טענתה זו:
"ש. את טוענת בס' 9 לתצהירך שבבית שבחצר התגוררו אחרים ששמותיהם מפורטים בתצהירך?
ת. כן.
ש. פנית אליהם שיבואו להעיד?
ת. אני לא יודעת איפה הם מתגוררים…
ש. עשית 144?
ת. לא.
32. הנתבע טען בתצהירו כי השיפוץ של המבנה נעשה למענו ועל חשבונו [סעיף 19-22 לנ/1]. הוא פירט בעדותו כי אכן מר הרשקו גר לפניו במבנה:
"…הבן של דוד, אחיו של המנוח, אמר לאלי לעשות לו טובה, שחבר טוב שלו עם מיטלטלין שלו בידיים קיבל גט ואין לו איפה להיות וביקש חודש חודשיים עד שיסתדר. אז נכנס דוד הרשקו לגור במחסן…זה נמשך שנה וחצי בערך ואז אלי הוציא אותו ואני נכנסתי לשם."
[פר' עמ' 21 ש' 22-25]
33. מר חן, הקבלן ששיפץ את המבנה, העיד על כך שהשיפוץ נעשה על פי רצון המנוח, למען הנתבע. כן העיד, שאת עלות השיפוץ, אותה העריך בסך 20,000 ₪, הוא ניכה ממשכורתו של הנתבע [פר' עמ' 16 ש' 9-14].
34. מר בן דוד העיד כי המנוח והנתבע התייעצו איתו באשר לאופן שיפוץ המבנה במטרה שהנתבע יגור בו: "אלי פנה אלי להתייעץ. הוא רצה להפוך את זה למגורים כדי לתת לצפניה…" [פר' עמ' 19 ש' 6-7].
35. מר הרצוג העיד בהקשר זה:
"המנוח החליט לבנות בחצר בית קטן… אלי הרבה כסף לא היה לו, הנתבע קנה צינורות וביחד עשו דוד שמש, העבירו קו מים, למנוח לא היו דרישות והסתפק בצרכים מועטים. הנתבע שם כסף…"
[פר' עמ' 12 ש' 28-23]
36. הנתבע טען כי שיפוץ המבנה נעשה מכספו. מר חן, הקבלן ששיפץ את המבנה והעסיק את הנתבע באותה תקופה, העיד שעלות השיפוץ נוכתה ממשכורתו של הנתבע בסכום משוער של 20,000 ש"ח [פר' עמ' 16 ש' 9-14].
37. מעדויותיהם של מר הרצוג ומר בן דוד אני למד כי המבנה ממוקם על חלק קטן משטח המקרקעין. ניתן לראות בתרשים המגרש של המקרקעין [נספח ג' ל-ת/1], שהמבנה מוגדר כמחסן בשטח של 16.41 מ"ר.
38. מר חן תיאר לפניי את עבודות השיפוץ:
"אינסטלציה, מים חמים, ריצוף, הכל שמנו חדש. מה היה שם זה בסה"כ מחסן עם בלוקים בלי טיח ובלי שום דבר. הפכנו את זה לחדר מגורים עם שירותים, מטבח, ריצוף."
[פר' עמ' 16 ש' 16-17]
39. כאמור, להערכתו של מר חן, עלות השיפוץ, נכון להיום, הינה כ – 20,000 ₪. הערכה זו, מתיישבת עם היקף השיפוץ שנעשה ועם גודלו של המבנה. הואיל וההערכה לא נסתרה בעדות נגדית, אני מקבל גירסת הנתבע שעלות שיפוץ המבנה היא כ- 20,000 ₪ ליום מתן פסק הדין.
בכך שהנתבע השקיע מכספו בשיפוץ המחסן והכשרתו למגורים, יש כדי להוות חיזוק נוסף שהמנוח אכן התחייב לנתבע כי יוכל להתגורר במבנה עד אריכות ימיו, בתמורה לתשלום חודשי בסך השווה ל – 200 דולר.
40. טענה נוספת של הנתבע לפיה הוא שילם למנוח סכום כולל של 20,000 ₪ מוזכרת בתצהירו [סעיף 22 ל-נ/1]. הנתבע חזר על גרסתה זו בעדותו [פר' עמ' 21 ש' 12-14]. לטענת הנתבע, סכום זה ניתן למנוח תחילה כהלוואה, אך לאחר שיפוץ המבנה, הוסב הסכום כמענק בתמורה למגוריו של הנתבע במבנה לשארית חייו. הנני דוחה טענה זו מאחר ולא מצאתי תמיכה ראייתית נוספת לכך מלבד עדותו של הנתבע, המהווה עדות יחיד בהקשר זה.
41. סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות") מגדיר "שכירות" כזכות שהוקנתה בתמורה, להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות.
42. מן העדויות אשר הובאו בפניי, כמפורט לעיל, ניתן ללמוד שהנתבע שילם למנוח דמי שכירות במהלך השנים בהם גר בביתו והמשיך כך גם כאשר עבר למבנה. חיזוק ראייתי לכך ניתן בשני הפתקים שהובאו לפניי [נספח ד ל-ת/1] בהם הורה המנוח לביתו רותי לגבות דמי שכירות מהנתבע.
43. כפי שכבר קבעתי, המנוח התחייב להעמיד לזכות הנתבע את הנכס למגורים, עד לאריכות ימיו. היינו, המועד שנקבע לסיומה של השכירות הינו יום מותו של הנתבע.
44. האפשרות לקצוב את תקופת השכירות למשך חייו של השוכר, הוכרה זה מכבר בפסיקה [ע"א 14/76 זלוטוגורה נ' רוטנברג, פ"ד ל(3) 722, 725 (1976)]:
"על חוזים לתקופת חיי אדם נאמר בספרו של Corbin : On Contracts, מהדורת 1960, כרך שלישי, בסעיף 553, ע' 215 : "אין בעיה מיוחדת של פרשנות ביחס לתקופת הזמן, כאשר אדם מבטיח לשלם פנסיה מסויימת או גמלת פרישה או פיצוי אחר למשך חיים." …שכירות כזו איננה כשלעצמה פסולה והיא לתקופה שתסתיים עם מותו של השוכר."
45. המלומד וייסמן מבאר בספרו כי ניתן לקצוב תקופת שכירות "למשך חייו של השוכר" ואין הדבר ייחשב כשכירות ל"צמיתות" [יהושע וייסמן דיני קניין – החזקה ושימוש, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, התשנ"ז, עמ' 305]. ניתן ללמוד על אפשרות זו גם מספרו של המלומד לרנר [שלום לרנר שכירות נכסים, חושן למשפט תש"ן- 1990, עמ' 196]:
"במות השוכר, קשר השכירות ממשיך עם יורשיו, עם זאת הצדדים רשאים כמובן להתנות במפורש שהשכירות תיפקע במותו של השוכר. יתכן שעל קיומו של תנאי כזה ניתן ללמוד מכללא במקרים קיצוניים בהם השוכר נבחר בשל קישוריו במיוחדים."
46. בענייננו, ניתן ללמוד על תוקף השכירות הן לפי הצהרות המנוח כפי שמעידים העדים מטעם הנתבע והן לאור "קישוריו המיוחדים" של הנתבע אשר היווה למנוח תמיכה חברית ופיזית לכשחלה וראה בו "כבן".
47. משכך, אני קובע כי הזכות שהעניק המנוח לנתבע הייתה זכות שכירות, על-פיה נמסרה לנתבע הזכות להתגורר בנכס, בתמורה לסך של 200 דולר לחודש וזאת עד ליום מותו של הנתבע. במועד הענקת השכירות לנתבע, התגורר המנוח במקרקעין לבדו (זולת הנתבע), כאשר זכויותיו במקרקעין טרם נרשמו. היה זה אף זמן רב קודם לכן, לכך שזכויותיה של גב' צביה מזרחי במקרקעין הוכרו על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
48. בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבע שהזכות שקיבל מהמנוח היא "רשות בלתי הדירה" ואילו טענת התובעות כי מדובר בזכות לשכירות בלתי מוגנת קצובה. יחד עם זאת, הגעתי, כאמור, למסקנה המשפטית שזכותו של הנתבע היא זכות שכירות לזמן ממושך, למשך שארית חיי הנתבע.
הגם שטענה זו לא הוזכרה במפורש בטענות הצדדים, אין אני מנוע מלקבוע תוצאה זו הואיל ועסקינן בטענה משפטית העולה מהנתונים המשפטיים והעובדתיים שהובאו לפניי:
"בכתב התביעה טענו המשיבים כי בשעה שכתב את המכתב שימש פלדמן כבורר (ראו למשל סעיף 37 לכתב התביעה), וביססו את כתב התביעה בהתאם. נכון הדבר שבהמשך סברו המשיבים כי המכתב מחייב מכוח סמכותו של פלדמן כנאמן או כמעין בורר, אולם כלל ידוע הוא כי כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לקבל את טענת שינוי החזית…"
[רע"א 9123/05 אדמוב נ' סיטי סטייט, תק-על 2007(4) 533, 538 (2006)]
49. ב"כ התובעות טען כי אין תוקף להסכם שכירות בין המנוח לנתבע הואיל ולא נתקיימה דרישת הכתב, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). אין בידי לקבל טענה זו. לתצהירה של רותי עצמה צורפו שתי פתקים בכתב ידו של המנוח המעלים על הכתב את מרבית התנאים שנקבעו בזכות השכירות (השוכר, התמורה ומועדי התשלום).
50. הטענה לתשלום דמי שכירות ראויים נזנחה על ידי התובעות במהלך המשפט ודינה להידחות אף לגופה. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות.
51. סוף דבר – הואיל והוכח לפניי שלנתבע זכות שכירות במבנה ומאחר ולא נטענה כל טענה דבר הפרת תנאי השכירות, דין התביעה לסילוק ידו של הנתבע להידחות.
התובעות תישאנה בשכר עדי הנתבע כפי שנפסק על ידי וכן תישאנה בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, לתשלום עד ליום 15.4.08.

ניתן היום כ"ח ב אדר א, תשס"ח (5 במרץ 2008) בהיעדר הצדדים.

מראה מקום:

ת"א (ראשון-לציון) 2151/06 – עו"ד אירית פרייס, כונסת נכסים ואח' נ' צפניה נתן . תק-של 2008(1), 20425